כל החלומות אשר חלמתי

אז מהם החלומות שהגשמתי ומהם החלומות שהגשימו אותי?

לימודים גבוהים - בבואי להירשם ללימודים גבוהים בגיל 21 הייתי ירושלמית, אני רציתי ללמוד בתל אביב שזה היה מעבר שטמן בחובו הרבה שינוי בחיים, כולל יציאה מבית ההורים, מעבר לעיר שונה בתכלית, התמודדות כלכלית ועוד ועוד. אבא שלי הציע וביקש שאשאר ללמוד בירושלים ויהיה לי כל מה שאני רק רוצה וצריכה. למרות כל ההתנגדות שלו, בסופו של דבר עברתי לתל אביב והתקבלתי לבית ספר לתקשורת שמאוד רציתי - אמונה מגבילה - להקשיב להורים ולחיות חיים נוחים, אמונה מקבילה - ללכת עם הלב למרות הכל

​

הורות משותפת - חתמנו על הסכם גירושים עם הורות משותפת בשנת 2012 כשהמושג "הורות משותפת" עוד לא היתה בלקסיקון המשפטי, והגבר היה מחוייב במזונות לפי החוק גם אם הוא מגדל את הילדים שווה בשווה. 
אנחנו חתמנו על חוזה אחר. חוזה שאני הייתי צריכה להסכים לו - לוותר על מזונות. אבל  לא באמת וויתרתי, אלא בחרתי באמונה מקבילה - אמונה שבה ההורות היא המובילה, שני בתים יציבים ושווים לילדים זה היה הכי חשוב בעיניי.

קיבלתי הרבה מאוד ריקושטים מהסביבה על שויתרתי על מזונות וגם הסכמתי לשיוויון חלוקת הזמן עם הילדים. 

זה היה קשה נפשית, לחיות שבוע שלם ללא הילדים בבית (כן נפגשתי איתם אבל רק לכמה שעות), הבית היה שקט בצורה חדשה, הזמן עבר והבחירה הוכיחה את עצמה, אומנם נלחמתי בשיניים על הפרנסה, אבל לילדים היו שני בתים יציבים, אני עמדתי בזכות עצמי, התמודדתי, צמחתי, התפתחתי, עבדתי בעבודות שהביאו לידי ביטוי את מי שאני, הצטרפתי לקבוצות הדוגלות בהורות שיווינית, והראיתי שאפשר גם אחרת.
ובעיקר בעיקר בעיקר - בחרתי בי. באמונה המקבילה שלי ולא באמונה הרווחת כפי שכתובה בחוק ומאפשרת לי לקבל מזונות רק מעצם היותי אישה, ובניתי את המשפחה שלי מחדש בדרך המתאימה לי ולנו. 

​

פונדקאות - כשהייתי סטודנטית ליוויתי קרובת משפחה בטיפולי פוריות, וראיתי איך לאורך שנים היא נלחמת על האפשרות להרות ולהפוך לאמא, ובאותה תקופה גמלה בי ההחלטה שביום מן הימים אהיה פונדקאית, ואהפוך זוג להורים. הרגשתי  עמוק בבטן שזו המתנה הנפלאה ביותר שאני באופן אישי יכולה לתת לזוג אחר. עוד לא הייתי אמא בעצמי אבל כך הרגשתי. 

וכך היה 15 שנים מאוחר יותר, לאחר שהתגרשתי הדבר הראשון שעשיתי היה הליך פונדקאות, וגם כאן, היה עלי לעמוד אל מול דעות סותרות, איך אני כגרושה שמגדלת את הילדים מעמידה את הגוף והנפש שלי בסכנה, הריון יודעים איך הוא מתחיל ולא יודעים איך הוא נגמר, אבל אני האמנתי בכל ליבי שזו הדרך הנכונה לי, שההיריון יסתיים בשלום, ובחרתי ללכת עם הלב, וכך עשיתי.

בחרתי באמונה המקבילה של ללכת עם הלב, אבל בקלות יכולתי להיכנע לרחשי הפחד שהיו הגיוניים על ידי האנשים שאוהבים אותי וללכת עם האמונה המגבילה ולא להגשים את החלום שהיום חיה, בריאה וגודלת בכל יום ויום :) 

​

גיוס המונים - ב-1.11.2016 יצאתי למסע חדש בהחלטה של שבריר שניה, שנתיים קודם זכיתי בדירה בדיור למשתכן, נרשמתי להגרלה בימים הספורים שהיו לי בבית בין שהשתחררתי מבית החולים לאחר הלידה של הפונדקאות ועד האשפוז הבא לניתוח להסרת סרטן בבלוטת התריס, ימים עמוסים רגשית ונפשית, שלא לדבר על העומס המשפחתי, בין לבין עשיתי את כל מה שנדרש כדי להוציא אישור של זכאות להירשם להגרלה (ונרשמתי כאישה יחידנית ללא ילדים למרות שכבר היו לי 3 ילדים), נרשמתי ושכחתי.

כשזכיתי שילמתי את המקדמה אך הנושא של משכנתא כבר היה סיפור אחר לגמרי, ולא קיבלתי משכנתא מהסיבות של - 

החלמתי מסרטן  והבנקים לא מאפשרים לקבל משכנתא אלא לאחר 5 שנים של גוף נקי מסרטן (ואני כאמור רק החלמתי), הייתי גרושה עם 3 ילדים ללא מזונות, הייתי עצמאית ולא שכירה, בקיצור - שום דבר לא עמד לטובתי מכל הבחירות שעשיתי בחיי לטובת רכישת הבית, ועדיין הילדים שלי חלמו על הבית שזכינו בו, ואני אחזתי בחלום שלהם ולא הרפיתי, הזמן עבר ואני לא קיבלתי אישור למשכנתא, בסופו של דבר, ולאחר שהקבלן היה ממש הוגן ולא לקח לי את הבית והעביר אותו הלאה לרוכשים שממתינים ברשימת המתנה ויכולים גם לשלם, נשאתי את עיניי לשמיים, וביקשי מהבורא תשובה - אם אני נאחזת שנתיים שלמות בבית תן לי את התשובה איך לסיים את הרכישה, ומיד בזיק של מחשבה עלו בי המילים - גיוס המונים, הוצאתי מחשבון וחישבתי כמה אנשים אני צריכה לגייס כדי לרכוש את הבית, הסכום שעלה לי היה 200 ש"ח כהלוואה, שזהו סכום סביר שאפשר לחיות בלעדיו עד שישוב, ושאני צריכה לגייס רק 3000 אנשים, על פניו באותו הרגע זה היה נראה לי סביר ואפשרי, לא ידעתי שזה יפגיש אותי עם כל כך הרבה אמונות מגבילות ומקבילות ביחד, כולל אמונות שכאלו אצל האנשים מסביבי. 
כיוון שלי היתה מטרה לא שמעתי את האמונות המגבילות אלא רק את האמונות המקבילות, אלו שדוחפות אותי קדימה, להגיד שלא היו לי משברים ורגעים של קושי וחוסר אמונה זה יהיה שקר, ברור שהיו, אבל תמיד מצאתי או מתוכי או מהסביבה את התמיכה והמרץ שאני צריכה, ולאחר 38 שבועות ארוכים מאוד בדיוק כמו ההריון של הפונדקאות, סיימתי את הגיוס ושילמתי את התשלום האחרון עבור הבית.

הגיוס הוכיח לי שהכל אפשרי! הכל בראש! הכל זה עניין של אמונה - התמדה - עשייה. 

הגיוס הוביל אותי להקים את העמותה "גיוס מהלב" מתוך הבקשה של כרמית אשל דורון, ובשנים האחרונות במקביל לעבודתי כמלווה וכיועצת עסקית אני גם מנהלת את העמותה ומלווה זוגות, משפחות ויחידים בגיוס המונים בתחום של פונדקאות או מחלקות קשות בגוף או בנפש. 

​

סטודנטית למשפטים - באוגוסט 2022 נרשמתי ללימודי משפטים לאחר שמישהו אמר לי מספר פעמים שאני צריכה ללמוד משפטים, שזה מתאים לי, וחשבתי שאם הוא אומר אני צריכה לבדוק, כי כבר הרבה זמן רציתי ללמוד משהו חדש אבל לא ידעתי מה, עשיתי מספר טלפונים ובירורים, כשהגעתי למכללת נתניה ידעתי שהגעתי למקום הנכון, הכל התחבר לי ביחד כל מה שהייתי צריכה, אז נכון שזה להכניס תחום חדש לחיי, עוד תחום להקדיש לו זמן ואנרגיה, לחזור אחורה בחיים ללימודים, ועוד תחום חדש, קפצתי למים בשמחה, לאחר חודשים של התמודדות בריאותית שיכולתי לתת להם לשלוט בי ולהיות שבויה שאם עברתי אירוע מוחי בגילי הצעיר (עברתי אירוע מוחי ביוני 2022) ולאחר מכן אושפזתי עוד פעמיים בטווח של 3 חודשים, אז אולי במקום להיות סטודנטית אני צריכה להיות בתוך המחלות? תלוי איזה אמונות מחליטים להחזיק, את אלו שמורידות אותי למטה למרות שהן אמיתיות, כל מה שעברתי היה אמיתי, או להגיד - עברתי, זה היה ונגמר. ואם יבוא שוב נתמודד שוב. אמונה מגבילה או אמונה מקבילה. 

וכך התחלתי תואר שני ולמרות הכל סיימתי בציון סופי 85. וכיום אני לומדת לתואר הראשון ובסופו אוכל להתחיל התמחות.
אז הדרך ארוכה עד לתואר עו"ד אבל הי! אני בריאה :) ולמרות שהחלה לה המלחמה הארורה בסוף התואר, אנחנו ממשיכים קדימה!
 

הסרטן מכה פעמיים - ביום העצמאות 2026 קיבלתי את האבחנה החדשה שנפלה עלי כרעם ביום בהיר וללא כל הכנה מוקדמת מראש - סרטן הדם. והנה קיבלתי במתנה עוד 9 חודשים של טיפולים, בתי חולים, כימותרפיה וטיפול ביולוגי. הפעם קרה לי משהו אחר - כבר לא הייתי בקבלה. לא הסכמתי לקבל את הטיפול המוצע כמו בסרטן הראשון. הייתי בהתנגדות. עברתי 9 חודשים מאוד מאוד מאתגרים. המילה מאוד אפילו לא מתחילה לתאר את מה שעברתי. 
ויחד עם זאת - עברתי את זה. יום אחרי יום. טיפול אחרי טיפול. מוקפת במשפחה ובחברות. משתדלת לקבל את המצב כפי שהוא. עוד לא הצלחתי לקבל את עצמי בחמלה. המשכתי ללמוד. המשכתי לעבוד. המשכתי לבשל. ניקיונות, כביסות וכל השאר הילדים שלי עשו. 

​

ובתוך כל מה שסיפרתי לעיל, אני גם אמא, וגם מתנהלת בהורות משותפת (כבר 14 שנים) ולא תמיד הכל הולך חלק ויש מחלוקות וריבים, ויש את החיים, והילדים רוצים לטייל בארץ ובחו"ל, ורוצים חוגים, חברים, רצתי במגרשי כדורגל אחרי הבן שלי ברחבי הארץ, שיעורים פרטיים, לנקות את הבית כל שבוע, לבשל, אסיפות הורים, לנהל את כלכלת הבית ועוד ועוד. ולא לשכוח שיש גם אותי שאוהבת לרקוד ריקודי עם, לבלות עם חברות, לקרא ספרים, לכתוב, לחלום, ובסוף גם למצא אהבה חדשה.

​

סיפרתי את סיפורי ולא סתם הארכתי וחשפתי עצמי - כדי שתדעי שאני מלמדת רק את מה שאני יודעת, את מה שלמדתי, שאני עברתי את הדרך ויודעת שצריך להאמין לאורך כל הדרך. 

​

אז אם גם לך יש דרך לעבור, ואת רוצה לעבור אותה ביחד - אני כאן בשבילך.