כל הודעה מהגרוש מקפיצה לך את הלב?

השם שלו מופיע על המסך, וכבר משהו בגוף נדרך.

עוד לפני שקראת עד הסוף, מגיעים הכעס, התסכול והכאב. לפעמים נדמה שהודעה אחת ממנו יכולה לשנות לך את כל היום.

אני מכירה את זה.

בתחילת הגירושין היו הודעות שהוציאו אותי מדעתי. הרגשתי שהוא מקבל החלטות לבד, ואני אמורה להסכים וזהו. למה? כי ככה הוא החליט.

וברגעים האלה חשבתי: שום הורות משותפת ושום נעליים.

לקח לי זמן ללמוד איך להשאיר לעצמי מרווח בין ההודעה שלו לבין התגובה שלי. הכעס עדיין היה שם, אבל בהדרגה למדתי לבחור מה לעשות עם הרגשות שמציפים אותי.

כשההודעה מגיעה לתוך יום שכבר מלא עד הקצה

הכביסות, הבישולים, העבודה, הפיזור והאיסוף, החוגים, ההשכבות, השאלות של הילדים והצרכים הרגשיים שלהם.

ובתוך כל זה - גם את.

הכאב שלך. העצב. ההסתגלות לבית כשהם איתך ולבית כשהם אצלו. החיים החדשים שאת מנסה להבין איך מנהלים.

ואז מגיעה ממנו הודעה מעצבנת.

לפעמים היא מרגישה כמו הקש ששובר את גב הגמל. מתחשק לצעוק, לריב, להחזיר לו. לפעמים עולה גם רצון לנקום. אני זוכרת את התחושות האלה.

אני זוכרת את הכעס והעצבים שהרגשתי בגוף, כמו בזמן הנישואין. ברגעים האלה הרגשתי ששום דבר לא השתנה - אנחנו ממשיכים את אותו הריב, רק משני בתים נפרדים.

הדבר הראשון שלמדתי: אני לא חייבת לענות מיד

בהתחלה הייתי מגיבה מהר. קראתי, כעסתי, עניתי - והשיחה המשיכה להתדרדר לעוד ריב מעצבן וקשה.

אחד הדברים שעזרו לי היה לעצור.

כשאין עניין דחוף שקשור לילדים, אפשר להניח את הטלפון ולחזור להודעה כשיש קצת יותר מרחב לחשוב. אפשר גם לכתוב:

״ראיתי את ההודעה. אבדוק ואחזור אליך בהמשך היום״.

גם בשיחת טלפון מותר להציב גבול. אם השיחה עוברת לצעקות או לדיבור פוגעני, אפשר לומר:

״אני מוכנה לדבר על הנושא, אבל לא בצורה הזאת. אם תמשיך לדבר אליי ככה, אני מנתקת. נוכל לחזור לנושא מאוחר יותר״.

העצירה מאפשרת לבחור תגובה. היא לא מחייבת אותך להסכים.

את התגובה הראשונה שלחתי לחברה

חברה שלי התגרשה באותה תקופה. התחלנו לעשות משהו פשוט: את ההודעות הכועסות שרצינו לשלוח לגרוש, שלחנו קודם אחת לשנייה.

כתבתי לה את כל מה שרציתי להגיד לו. בלי לייפות.

אצלי, עצם הכתיבה והשיחה איתה עזרו להוריד מעט מהעומס. אחר כך יכולנו לשאול:

• מה חשוב לי שהוא יבין?

• מה אני מבקשת?

• איזה גבול אני רוצה להציב?

אפשר לעשות זאת עם אדם שאת סומכת עליו, שיודע להקשיב וגם לעזור לך לחשוב בלי ללבות את העימות. אפשר גם לכתוב טיוטה במחברת. אם משתפים הודעות, כדאי לצמצם פרטים אישיים שאינם נחוצים.

למשל: ״ביום רביעי אני לא יכול לקחת את הילדים״

כשזו הודעה על שינוי ביום שתוכנן להיות באחריותו, היא יכולה להרגיש כמו החלטה שנופלת עלייך בלי שנשאלת. אולי כברקבעת עבודה, פגישה או זמן לעצמך.

התגובה הראשונה שעולה לך יכולה להיות: ״ברור, שוב התוכניות שלי לא נחשבות״.

לפני השליחה, אפשר לתרגם את הכעס לבקשה ולגבול ברורים:

״ביום רביעי אני לא פנויה לקחת את הילדים במקום הסידור שקבענו. צריך למצוא פתרון אחר, בטוח ומתאים. אני לא יכולה להיות הפתרון האוטומטי בכל פעם שיש שינוי. אפשר להתייעץ איתי ולבקש עזרה, אבל צריך לבדוק איתי מראש אם אני פנויה ויכולה לעזור״.

הנוסח צריך להתאים להסכמות שלכם ולמצב בפועל, בלי לוותר על הגבולות שלך. המטרה היא לבטא מה אפשרי מבחינתך ומה נדרש עכשיו, בלי להיכנס לוויכוח על האופי או הכוונות שלו.

אם מתאים לך לעזור הפעם, את יכולה לכתוב:

״אני יכולה להחליף איתך את יום רביעי. בוא נתאם עכשיו יום שבו אתה תהיה עם הילדים במקומי״.

כך העזרה ההדדית הופכת להסכמה ברורה. את יכולה להתגמש, בלי שהזמינות שלך תהפוך למובנת מאליה.

עזרה הדדית יכולה להיות חלק מהורות משותפת. גם הזמן, התוכניות והגבולות שלך צריכים לקבל מקום.

ומה אם הוא מאיים להשאיר את הילדים לבד?

כאן צריך לעצור ולהבחין בין מחלוקת לבין חשש לביטחון הילדים.

אפשר לומר בבירור:

״אני לא זמינה בזמן הזה. צריך לוודא שיש לילדים השגחה שמתאימה להם. מי יהיה איתם?״

אם הילדים זקוקים להשגחה, חשוב לוודא שיש אדם מתאים שאכן הסכים להיות איתם. עצם האמירה ״תמצא בייביסיטר״ או ״האחריות עליך״ אינה מבטיחה שנמצא פתרון. גם אדם שאפשר להתקשר אליו במקרה הצורך אינו תחליף להשגחה כשהיא נחוצה.

אם יש חשש ממשי שהם עומדים להישאר ללא השגחה מתאימה, קודם דואגים שיהיו בטוחים ונעזרים בגורם מתאים לפי הדחיפות. אחרי שהמצב המיידי נפתר, אפשר לברר עם אנשי מקצוע איך להתמודד עם ההתנהלות הזאת ולמנוע את הישנותה.

שמירה על ביטחון הילדים באותו רגע אינה הסכמה לכך שתהיי תמיד הפתרון האוטומטי.

כשהתקשורת מאפשרת זאת ואת מרגישה בטוחה - אפשר להיפגש ולדבר

לפעמים כדאי לקבוע זמן לשיחה רגועה, אפילו על קפה, ולנסות להסכים מראש:

• איך מבקשים שינוי בזמנים?

• כמה זמן מראש מודיעים?

• אילו חלופות בודקים?

• איך מוודאים ששינוי אכן מוסכם על שניכם?

לא תמיד יש כרגע אפשרות לשיחה כזאת. הצבת גבול גם אינה מבטיחה שהצד השני ישתף פעולה. אבל היא מאפשרת לך לבטא בבירור את הצרכים שלך ולזהות מתי נדרשת עזרה נוספת.

מה אני רוצה שהתגובה שלי תשרת?

כאן נכנס מודל ״הפסגה והשביל״.

לפני שאת שולחת הודעה, שאלי את עצמך:

איך אני רוצה שהתקשורת ההורית שלנו תיראה בהמשך? ומה התגובה שלי עכשיו יכולה לעשות כדי לקדם את מה שחשוב לי?

לפעמים הצעד הוא בקשה עניינית. לפעמים גבול ברור. לפעמים הפסקה בשיחה או פנייה לעזרה.

אני חיה בהורות משותפת כבר כמעט 15 שנים. היו עליות ומורדות, ריבים והשלמות, תקופות קלות ותקופות קשות. אנחנו עדיין חוזרים לבסיס: אנחנו ההורים של הילדים שלנו, והאחריות שלנו כלפיהם נמשכת גם כשהדעות שונות וכשלא נוח לנו זה עם זו.

עבורי, הורות משותפת היא דרך חיים שלומדים שוב ושוב.

ואת הלמידה הזאת אפשר להתחיל גם ברגע קטן: לקרוא הודעה, להניח לרגע את הטלפון ולבחור איך את רוצה להגיב.

רוצה לחשוב יחד על הצעד הבא שלך?

אם את רוצה לעשות סדר במצב שמעסיק אותך, לברר מה חשוב לך ולהתכונן לשיחה מורכבת, אני מציעה פגישה אישית בתשלום.

לפרטים על הפגישה, את מוזמנת ליצור איתי קשר דרך האתר שלי. הפגישה אינה תחליף לטיפול רגשי או לייעוץ משפטי.

נועה חריש | מודל הפסגה והשביל לראות רחוק. לצעוד קרוב.

המאמר עוסק בהתמודדות עם תקשורת טעונה. כדאי להיעזר באנשי מקצוע בהתאם לצורך, ובפרט בתחילת הדרך. במצבי אלימות, איומים, שליטה או חשש לביטחון, נדרש ליווי ייעודי; עצות לתקשורת בלבד אינן מספיקות.